בשעה חמש ורבע בבוקר, עוד לפני שהשמש מספיקה לטפס מעל הגבעות, הרציף כבר מלא. מאות עובדים — פועלי בניין, מנקים, טבחים, סטודנטים — עומדים בשורות שקטות ומחכים לרכבת שתיקח אותם ליום עבודה בצד השני של הקו.
התחנה החדשה בין שומרון לטייבה נפתחה ללא טקס וללא כרזות, אבל השפעתה מורגשת בכל בית. מי שנהג לצאת מהבית בשלוש בבוקר כדי לעבור מחסומים ולהספיק למשמרת, יוצא היום בשש — וחוזר הביתה בזמן לארוחת ערב עם הילדים.
״פתאום יש לי שעתיים ביום שלא היו לי קודם. שעתיים של חיים.״— מחמוד, פועל בניין מטייבה
אבל לצד ההקלה היומיומית, הרכבת מעלה שאלות גדולות יותר: מי מחליט איפה יעברו הפסים? מי נהנה מעליית ערך הקרקעות סביב התחנה — ומי נדחק הצידה? התשובות, כרגיל, תלויות במי ששואל.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה בגרסאות שונות. תשתיות תחבורה תמיד היו יותר מבטון ופלדה — הן הכרזה על מי שייך למרחב ומי רק עובר בו. התחנה החדשה, בלי כוונה, כתבה פרק נוסף בסיפור הזה.
בשעה שבע בערך הרציף מתרוקן. הרכבת האחרונה של הבוקר נעלמת מעבר לגבעה, והפועלים מתפזרים ליומם. מחר, באותה שעה בדיוק, הם יחזרו — והגיאוגרפיה תשתנה שוב, קצת.
